למה בעצם אנחנו מרגישים אחרת כשאנחנו יוצאים משיעור יוגה?
אנחנו מרגישים נוח יותר בגוף שלנו, קלילים, לא עייפים. מה באימון הזה, גורם לנו להרגיש אחרת?
הכתבים היוגיים העתיקים מספרים לנו שאימון היוגה הפיזי (אסנה) אמנם עובד על הגוף, אבל חודר עמוק יותר לערוצים הפנימיים. הכתבים היוגיים משרטטים מפה מאד ברורה של השכבות העמוקות יותר ומתייחסים לכך כמבנה אנטומי לכל דבר. המודל הזה נקרא פאנצ'ה מאיה או פאנצ'ה קושה.
פאנצ'ה= חמש
קושה היא שכבה.
מאיה- "מצוי בכל", היא ביטוי לאשליה. החומר שאנו חושבים שהשכבה עשויה ממנו.
חמשת הקושות מתוארות בכתבים ההינדיים (טאיטריאה אופנישד) והן ביטוי לתיאור אנטומי מוקדם.
ליוגים הקדומים היו גם הזמן וגם המרחב לשבת ולהתבונן בעצמם. ממש התבוננות מעמיקה בגוף באופן פיזי אבל גם בתחושות וברגשות שעלו מתוך תשומת הלב המעמיקה שהם הפנו לגוף שלהם.
מיטב המוחות התכנסו כדי להבין כיצד פועל גוף האדם. התיאור ה"רב גופי" הזה, הוא שהתקבל כתיאור אנטומי. בחלק מהמקומות הוא מתואר כמנדלה, לעיתים, גוף בתוך גוף או בצל רב שכבתי ולעיתים ספירלה, אך בכל המקומות מוסכם שהגוף עשוי חמש שכבות.
השכבות עוטפות אחת את השניה, מזינות ומוזנות אחת מהשניה ומשפיעות אחת על השניה ויש כמובן דיפוזיה בין השכבות, הן לא לגמרי יכולות להתקיים בנפרד.
בתקופה האחרונה יצא לי להתאמן בתשומת לב לשכבות האלה כפי שהן מתוארות בכתבים היוגיים. מאמר זה, הוא פועל יוצא של תובנות שעלו מהאימון שלי לגבי האופן בו כל קושה, כל שכבה כל גוף, מקבלים ביטוי בתוך האימון שלי.
עם זאת אסייג ואומר, שאי אפשר באמת להפריד בין השכבות.
כדי לנשום, חייבת להיות תנועה של גוף, וכדי להבין מה קורה בזמן שאנו נושמים או נעים, התודעה שלנו, ההכרה שלנו חייבות להיות נוכחות. אבל, לצורך המשחק וההנאה שבחקירה, בחרתי לפרק אותן קצת ולהדגים מספר תרגולים שמפנים זרקור אל כל שכבה באימון.
אתם מוזמנים לנסות אותם באימון שלכם. אשמח לשמוע איך היה.
אנא מאיה קושה: שכבת הבשר/ האוכל .
זוהי השכבה שעשויה מבשר, איברים, רקמות, שרירים, גידים, עצמות. זוהי השכבה שאנו רואים בעיניים. אימון בשכבה זו יקבל ביטוי באופן שבו הגוף פוגש את המזרון. איפה נניח אתהרגל, את היד, איזה צורה נעשה עם הגוף. היכן יהיה מרכז הכובד, לאן להעביר משקל.
שני דברים מעניינים שיכולים לעלות בנו כשאנחנו מתאמנים בתשומת לב לשכבה הזו הם
- מהו ה"מאמץ" הנכון לנו. איזה מאמץ עלינו להשקיע כדי להרגיש נינוחים ויציבים בתנוחה.
- כאשר אנו שמים לב לצורה החיצונית שהגוף שלנו מייצר, לתנוחה שאנו בונים עם הגוף, כיצד ננוע בתוך התנוחה או בכניסה אליה או ביציאה ממנה כדי להשיג יציבות?
האם כשאנחנו נמתחים יותר אנחנו מרגישים טוב יותר? או אולי דווקא כשאנחנו מרפים אל תוך הצורה שיצרנו עם הגוף.
- כאשר אנחנו באים במגע עם הקרקע, לדוגמא בסיום תרגול, בתנוחת ההרפייה- (שוואסנה)- אילו נקודות בגוף שלנו באות במגע עם הקרקע? איזה חלק בגוף שלנו בא במגע עם הקרקע, איך באה לידי ביטוי התחושה הזו? כובד? מלאות? רכות? והאם צד ימין וצד שמאל מרגישים אחרת אחד מהשני. באיזה אופן?
פראנה מאיה קושה: השכבה האנרגטית שעשויה מאוויר
אנחנו מתאמנים בניסיון לשמור על "יציבות ונינוחות", כפי שפטנג'לי כתב- "התנוחה יציבה ונינוחה". היציבות קשורה יותר לאופן בו אנחנו מסדרים את הגוף שלנו בתוך התנוחה, כפי שדובר בסעיף הקודם. הנינוחות, היא כבר מימד יותר פנימי,והיא קשורה ליכולת שלנו לעמוד במצב לא נוח ולהתרווח בו. נוכל לקרוא לזה- להשלים עם אי הנוחות, לנשום ולהתייצב בתוך מצב שלאו דווקא נוח לי בגוף או יציב.
אני מבינה את זה – כחיבור של שני הגופים: הגוף הפיזי – האנאמאיה קושה, והגוף הפראני, העדין יותר זה שעשוי מנשימה או "אנרגיית החיים".
אימון בתשומת לב לשכבה הזו ישים דגש על הנשימה ועל האופן בו הנשימה מניעה את הגוף החי.כיצד מבפנים מושגת התרחבות והתארכות (זה החיבור של פראנה מאיה קושה עם אנאמאיהקושה/
הפראנהמאיה קושה היא המניעה את אנרגית החיים שזורמת בנו. כשאנו נושמים יחד, כקבוצה בעת שיעור קבוצתי, נוכל לחוש שנוצרת אנרגיה מיוחדת.
בכלל נשימה היא אקט מאד אינטימי. ומחבר אותנו אל הפנים שלנו, אל המהות שבתוכנו. הפראנה היא השכבה השניה. היא גם בגוף וגם מחוצה לו. רישומים עתיקים מסמנים את גבולותיה באזור החזה אבל גם מסביב לראש ואזור המצח (האאורה- ההילה החיצונית שסביב הראש שלנו). דסיקשר- מורה דגול ליוגה תיאר זאת כך שהאימון הפיזי, מאפשר לנו להניע את כוח החיים, את הצ'י, את הפראנה בגוף ולתעל אותו בערוצים באופן מיטבי.
- במהלך האימון, מידי פעם, כדאי לעצור, להתבונן. להרגיש איך הצורה היא עדיין אותה צורה אבל אפשר "לשחק" עם ההתארגנות שלנו בתוכה, להתרחב, להתארך, לרכך להרפות מאמץ, כל אלה הם ביטויים של הגוף הפראני.
מאנו מאיה קושה:
שכבת ההכרה שלנו. אימון בתשומת לב לגוף המנטאלי שלנו.
האופן שבו החושים שלנו תופסים את העולם. הזיכרונות, המחשבות, התחושות, הרגשות. המקום שבו יושב המידע שנאגר.
אני מתבוננת בתשומת לב באופן שבו אני עושה דברים.
אני שואלת את עצמי, מה מידת המחויבות שלי? וכאשר אני מחליטה החלטות, איפה יושבות ההחלטות האלה שלי? כאשר אני אוספת התנסויות, לאן הולכות כל ההתנסויות שלי בחיים? מה בי חווה אותם ואיך אפשר לרתום את כל אלה למשהו שיעזור לי לחיות טוב יותר? היכן יושבת הכוונה שלי? כל המידע הזה, נאסף בתודעה שלי. שם המאנומאיה קושה.
הנה כמה הצעות להתבונן עליהם באימון עם תשומת לב למאנו מאיה קושה:
- בזמן מדיטציה: האם אנחנו מנסים להשתיק את המחשבות או נותנים להם לחלוף ומקשיבים להם. "יוגה היא השקטה של תנודות התודעה" (פטנג'לי 1.2). האם השקטה זה הנכון? האם עלינו להשתיק את מה שעולה? או להתבונן במה שעולה עד שהתודעה משתתקת מהתנודות בעצמה.
ישנן הרבה דיסיפלינות של תרגול מדיטציות, אני מתחברת מאד לאלה שההנחיה בהן "פשוט לשבת". (זה בכלל לא פשוט).
מחשבה נוספת: יוגה, מהמילה "יוג" או "יוק" – "לרתום" או "לחבר". כמו לרתום את הסוסים לעגלה. כפי שהרכב מוביל את העגלה ומכוון אותה, כך אנחנו מכוונים את החושים. כאשר אנו רותמים את כל החושים פנימה, אנו עושים יוגה.
- ההכרה היא גם זו שמאפשרת לנו להיות להיות "חוקרים" של עצמנו. להתגמש באופן בו אנו רואים את עצמנו. להיות מסוגלים להסתכל על עצמנו כאילו מ"בפנים" ולזהות תחושות ורגשות או להתבנונן על עצמנו "ממעוף הציפור" ולראות את האופן שבו אנו נעים במרחב, או לשים לב איך התחלנו את התרגול ומה קרה לאורכו. לקבוע את הקצב שבו אנו עושים דברים, את הטונוס, (רמת הכוח) שאנו משקיעים בתרגול.
- אפשר למשל לקחת תנוחה בסיסית כמו עץ ולבחון אותה מחדש, או להחליט לצאת ממנה בשלוש נשיפות (אנלומה וילומה) ולא בבת אחת. ניתן להתבונן מחדש על האופן שבו אנו מגיבים או מתנהגים ולהחליט לבחור לנהוג אחרת. ולבחור לפעול במודעות ולא על "טייס אוטומטי".
ויג'נאנה מאיה קושה- שכבת האינטלקט
ויג'נאנה – היכולת להבחין או להבדיל, להסיק מסקנות מתוך החוויות שאנו חווים. למשל- כשאני מבדילה בין תחושה של חום לבין תחושה של קור, או בין חמוץ למתוק. זוהי פעולה של מאנו מאיה קושה. כאשר אני יודעת לומר שכשמתוק לי בפה, נעים לי, אבל כשאני צורכת הרבה מתוק זה לא בריא לגוף שלי, זוהי ויג'נאנה., התבונה, האינטלקט, היכולת להבחין.
אנחנו תופסים את העולם דרך שלושת השכבות הראשונות:
אנאמאיה קושה- באמצעות הנוכחות שלנו בעולם. הגוף שלנו שבא במגע עם העולם
פראנה מאיה קושה- באמצעות הסנכרון שלנו עם העולם- האנרגיה, הנשימה
מאנומאיה קושה- המידע שאנחנו מקבלים באמצעות החושים משתי השכבות הקודמות
ויג'נאנהמאיה קושה- מייצגת את התפיסה שיש לנו לגבי כל המידע שקיבלנו, ההחלטות שלנו, האופן בו אנחנו מרגישים לגבי המידע שהתקבל המטרות שאנו מציבים לעצמנו, הערכים.
אנחנו לא עושים את זה רק באמצעות התודעה שלנו, אלא יש מרכיב נוסף, אולי נקרא לו הלב. ההכרה. המסקנות שנסיק הופכות להיות חלק מהאינטלקט שלנו.
למשל היכולת שלנו לדעת שאנחנו לא עושים פעילות גופנית רק כדי להתחטב אלא כי זה מרגיש לנו טוב בגוף. או אם ניקח את זה לעולם ההורות, התחושה וההבנה שעדיף לי להשקיע בביסוס מערכת יחסים עם הילדות שלי מאשר להיות פשוט בייביסיטר שלהן בשעות שאנחנו נמצאים יחד בבית. כשאני מצליחה לפעול לפי ההנחיה הזו, אני מרגישה שזה ממלא אותי. אני שמה לב שאני מרגישה מותשת אך גם מבחינה שאני שמחה יותר ואני יודעת לזהות את הדקויות. אני יכולה גם להתבונן על זה "מבחוץ" ולהות איך כל תחושה מרגישה בפני עצמה, או יחד – סיפוק, מותשות, שמחה.
כיצד נתרגל בתשומת לב לשכבת הויג'נאנה?
- באמצעות תשומת לב. נוכל לתרגל להיות עדים בלי שיפוטיות. הסטודיו או החדר שלנו מבולגן או מלוכלך? האם נוכל פשוט לציין זאת מבלי להתמסר לרגשות שעובדה זו מעלה בנו? העצים ירוקים? האם נוכל לראות זאת רק כך? כאינני מצליחה לעמוד בתנוחת העץ, אני מאבדת שיווי משקל, האם אני יכולה להתבונן בכך, כפי שזה, מבלי להוסיף לזה את התחושות של: "אני לא גמישה מספיק בשביל לבצע את התנוחה כפי שאני חושבת שהיא צריכה להראות", או "אין לי שיווי משקל".
לנסות להיות עדים לאיך שאנחנו – פשוט ככה. נוכל להפסיק בין תנוחה לתנוחה ולתת זמן להתבוננות פשוטה של מה שאנחנו.
- כאשר אימון בתשומת הלב מתבסס, נוכל לנסות להסתכל על המיינד השלילי (הדברים השליליים שאנו מרגישים וחושבים), החיובי (הדברים החיוביים שאנו מרגישים וחושבים) והניטראלי (אימון בטיפוח ההיפך וחזרה למקום מאוזן). לא תמיד חייבים להיות בחיובי או בשלילי. אם מסתכלים על שניהם, אפשר להיות באמצע.
אננדה מאיה קושה:
"כמו פרח יפיפה שצומח בתוך ביצה", הפרח גדל בתוך סביבה שאינה תומכת אך מכיל זוהר ויופי מיוחד שצובע את כל הביצה, כך מרגישה פעולה כאשר היא עולה בקנה אחד עם הערכים האמיתיים שלנו.
כאשר אנחנו עושים פעולה שמרגישה נכון בכל הגוף והתודעה
כשאנחנו מחזירים את עצמנו לנשימה רגילה אחרי פראניאמה (כמו קפלבהטי) או הרגע הקטן שבו כאשר מורידים רגל אל הרצפה אחרי שעומדים על רגל אחת – הגוף מחזיר את עצמו לאיזון ויש איזה שקט, אנחנו ממש יכולים להרגיש את הרגע הזה בגוף, כשהגוף מתרגל מחדש למצב ניטראלי ואפשר לבצע את התנוחה גם בצד השני.
כשאנחנו מצליחים ליצור חיבור בין האופן שבו הגוף שלנו מונח, לאופן בו אנחנו חושבים או המיינד שלנו פועל ומחברים את אלה לנשימה. האיחוד הזה מייצר יוגה. את הפירות של האימון הזה נרגיש בכל הרבדים שלנו.